<h1>סמ"ג לאוין סימנים רל"ד—רל"ה</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ועל הגוסס פסק בה"ג (דף מ"ה א') ורב אלפס (הל' טומאה) כדתנן במשניות (אהלות פ"א מ"ו) אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגויד אפילו גוסס, ואפילו לדברי האומר בנזיר פרק ג' מינין (מ"ג א') גבי להחלו דרבנן אומרים עד שעת מיתה ורבי אומר במותם עד שעה שימות ואיכא מאן דאמרי גוסס איכא בינייהו דרבנן אמרי להחלו אפילו גוסס מטמא מכל מקום הלכה כרבי דהוה סתם משנה ומחלוקת בברייתא, והרב רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' שכ"ב דף ק"פ א') היה מחמיר בגוסס שהרי [את] המשנה דוחה שם במסכת נזיר בפ"ג מינין הני מילי לעניין אהל אבל לעניין א[ת]חולי מתחיל ואפילו לר' יוחנן דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו שמא אין חולק על ריש לקיש בזה שרבנן יהיו אוסרין בגוסס.
<h2>דף מג:</h2>
לא יטמא בעל בעמיו להחלו (ויקרא כ"א ד'), לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו, וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו שיש לה קוברין אחרים שאינו מת מצוה ו[ב]איזה שאר אמרתי באותו שאר שהוא להחלו להתחלל הוא מכהונתו (פי' רש"י עה"ת).
לה יטמא מצוה, ומטמאין אותו בעל כרחו כמו שטמאו את יוסף הכהן על אשתו שמתה בערב פסח, לה יטמא, על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק (תו"כ אמור פרשתא א' הי"ב—י"ג) ובהלכות גדולות (דף מ"ד ד') מביא ברייתא (שמחות פ"ד הי"ח—י"ט) ספק אחיו ספק אינו אחיו ספק בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ואינו מיטמא, איזהו אנינות מיום המיתה עד יום הקבורה דברי רבי וחכמים אומרים אין לו איסור באנינות אלא יום המיתה בלבד. לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי בשביל אבא אלקט עצמות פלוני, לה יטמא ואינו מטמא על איבריה (תו"כ שם), אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מן אביו ולא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו אין מטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת (רמב"ם אבל פ"ב הל' י"ד). נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו כדרשינן בפרק ג' מינים במסכת נזיר (מ"ג ב') לאביו ולאמו שלמים ולא חסרים והוא הדין שאר קרובים (ע"פ הל' ט"ו שם).
